<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף יג.</h2>
ברחיצה כיצד (ט"ו ב') אבל אסור ברחיצה דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר לה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן וגו' ורחיצה בכלל סיכה, פירוש לפי שלא מצינו אסור בסיכה ומותר ברחיצה.
בפ"ק דתענית אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב והוא הדין לאבל אסור בין בחמין בין בצונן. ואמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. ומסקנא והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן, ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר, ולסוך אפילו כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר, ואין צ"ל במי שהיו חטטין על ראשו דסך כדרכו ואינו חושש, וכן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ומי שתכפוהו אביליו רוחץ כל גופו בצונן דא"ר אבא הכהן משום ר' יוסי הכהן מעשה ומתו בניו של ר' יוסי הגלילי ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא כשתכפוהו אבליו, דתניא תכפוהו אבליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, ואמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים, במים אבל לא בנתר ולא בחול, גבי רחיצה נמי כיון שתכפוהו אבליו רוחץ בצונן אבל לא בחמין.
בפרק היה קורא (ט"ז ב') רחץ ר"ג בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה כיום מר ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. כתב רבינו האיי גאון ז"ל ואין מותר לאבל לרחוץ בלילה אע"פ שאומר איסטניס אני, חדא דלא קיי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן, ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ימים, ועוד חיישינן מן הרמאין ולא כל דאמר איסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה הא מלתא ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה ירחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאיסטניס ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו, ולא כל מי שנוהג בנקיות בשרו איסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ, ע"כ דברי הגאון ז"ל, ואנו עתידין לכתוב בדין אנינות לפנינו. אבל זו שאמר שלא כל האומר איסטניס אני שומעין לו והמתנהג בנקיות מתירין אותו ברחיצה, יפה כוון, ולא למי שבא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר, אלא לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחלה דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר.
לרב יצחק בן גיאת ז"ל, ואם צריך טבילה לטהרה מותר דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, ומסתברא דדוקא טבילה בזמנה משום דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה אבל כגון נדה שלא בזמנה אסורה בימי אבילות, והכי איתוקמא בפרק יום הכפורים (פ"ח א'), דגרסינן התם הזב והזבה והיולדת והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן בלילה, בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול, ואוקימנא בדצלי והוינן בה אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן ופרקינן קסברי רבנן טבילה בזמנה מצוה.
וראיתי בתוספות שהם ז"ל מפרשים דאפי' טבילה שלא בזמנה נמי מותרת לדברי הכל, אלא תנא קמא חיובי מחייב לבעל קרי לטבול כל היום ורבי יוסי פטר ליה מן המנחה ולמעלה בדצלי, הא אם רצה טובל הוא בין בזמנה של טבילה בין שלא בזמנה, וכך הם גורסים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול, תדע דהא אידך ברייתא קמייתא קתני התם כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה, והא האי תנא קסבר טבילה בזמנה לאו מצוה ולפיכך מן המנחה ולמעלה לא, ואם כן חייבי טבילות ונדה ויולדת למה הן טובלין, אלא ש"מ שכל חייבי טבילות מותרין לטבול אם רצו ובעל קרי חייב לטבול עד המנחה, ומן המנחה ולמעלה אם רצה טובל.
ואין הדרך הזו מחוורת לי, שגרסת כל הספרים וכן בתוספתא מן המנחה ולמעלה לא יטבול, ועוד אי בטבילה שלא בזמנה למה לי למיתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה, שלא בזמנן כולן בין ביום ובין בלילה הן טובלין, אלא רישא בטבילה בזמנה, וסיפא קתני בעל קרי עד המנחה אע"ג דהוא שלא בזמנה דמסתמא לאו ברואה קרי ביום הכפורים איירי. והאי דקתני באידך ברייתא ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ולא פליגי רבנן נמי ארישא בזב וזבה דלא יטבלו כיון דסבירא להו טבילה בזמנה לאו מצוה, משום דאיכא זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכדאיתא בדוכתא במסכת ברכות (כ"ו א') כך נראה לי, אי נמי חדא דאית בה תרתי קמ"ל. ובספר הישר פוסק דטבילה בזמנה לאו מצוה כדתנן (יומא פ"ח א') דיה טבילה באחרונה, וליתה להך מתניתין דקתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן אלא הלכתא כר' יוסי, ולא כן פסקו הגאונים ז"ל.
ירושלמי בפרק היה קורא [ברכות פ"ב ה"ז], תני מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין ובדרום מרחיצין. אמר ר' יוסי בר' בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתיה. הדא דתימר ברחיצה של תענוג אבל אסור ברחיצה שאינה של תענוג. עלו לו חטטין מותר. ונראה מכאן שהיו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה, לפי שעשו הרחיצה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת מתים והשיבתא המתחוללת עליהן והיו מתירין זו הרחיצה הראשונה, ואחר כך היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה. וגמרא דילן בדרבן גמליאל לית ליה האי מנהגא, ואי נמי אית ליה, דלמא רחיצה שניה רחץ בלילה לפי שלא היתה דעתו מיושבת עליו בכל יום עד שירחץ בחמין בשעת שכיבה ויסוך בשמן ערב כמנהג שלהן. הילכך אי איכא דוכתא דנהיגי בהרחצה זו אין ממחין בידן.
ואשה בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט, דכל הני באבילות כרחיצה דמי ואסור, דתניא (מ"ק כ' ב') וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, והתם אמרינן (תענית י"ג ב') אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל אביה ואוקימנא אכיחול ופיקוס דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורה, הא ברחיצה דחמין אפי' בוגרת אסורה משום דאפשר בצונן, וכן הלכה. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה שמת אביה כל שלשים יום.
<h2>דף יג:</h2>
בתכבוסת כיצד (מ"ק ט"ו א') אבל אסור בתכבוסת דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר לה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת. כל שבעה אסור לכבס כסותו אפילו במים ואם תכפוהו אבליו זה אחר זה מותר, דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה והכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, אמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים במים אבל לא בנתר ולא בחול. ואמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת, כלומר אסור לכבס כסותו כל שבעה במים ואע"פ שאינו גוהץ שכל כביסה אסור לאבל כל שבעה.
ואסור בכלים מכובסין ישנים ואין צ"ל חדשים, דשלח רב יצחק בר גיורי משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, ואין שבעה של אבילות פחותין משבת של תשעה באב אלא חמורין הן ממנו בכל מקום, ובנימוקי הצרפתים ז"ל מצינו לרש"י ז"ל שהתיר להחליף וללבוש בשעת ימי אבילות חלוק המכובס קודם לכן, ואין זה נכון שכשאמרו אסור בכביסה לא לכבס בלבד אמרו שלא מפני איסור מלאכה נגעו בה, אלא שאסור ללבוש, וכן בגיהוץ לענין שלשים לבישה אסור ולבישה הזכירו בין שכבסן עכשיו בין שכבסן מקודם לכן, וכן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה לענין כלי פשתן לבישתן אסרו ואפילו במכובסין מתחלה משמע, והרי אפילו במכובסין בשבת זו כביסתן מותרת היא אלא שלבישתן אסורה, ולא מצינו מותר ללבוש ואסור לכבס בשום מקום אלא בימים של שביתה ומשום איסור מלאכה, אבל משום אבילות עיקר אבילות בלבישה הוא. והורו חכמי הצרפתים ז"ל בסדינין ומצעות של מטה שאסור לכבסן אחד הלובש ואחד המציען תחתיו אסור, וכן דעת הראב"ד ז"ל לפנינו בשער הזה. ומטפחות ידים נמי אסרו, ואע"פ שמותרין במועד הרי כלי פשתן אסרנו אותן ומותרין במועד, וכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן והוא הדין לכיבוס. וקרוב בעיני לומר שאסור בכלים חדשים צבועין וכן בישנים מכובסין יוצאין מתחת המכבש, דהא לתנא קמא ולרבי אסורין כל שלשים, ולא היקל [לק' הגירסא ר' שמעון בן אלעזר] ר' אלעזר ברבי שמעון אלא בגזירת שלשים אבל בגזירת שבעה נחמיר בכולן, דומיא דכיבוס מים בישנים ולבנים.
תוספתא [מו"ק פ"ב ה"ב] כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך שלשים של אבל. אע"פ שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אלא מכבס הוא בצינעא בתוך ביתו. והא מתניתא בשתכפוהו אבליו היא כדבעינן למימר קמן בתספורת, שאם בא ממדינת היום ותיכף שבא תכפוהו אבליו זה אחר זה מכבס כסותו בנתר ובחול כדרכו ולא יוליכנו לכובס אלא מכבסו בצינעא בתוך ביתו, וכן הוא לובש כלים חדשים לבנים בתוך שלשים.
<h2>דף כט:</h2>
לכבס ולהניח לאחר האבל, הרבה כתבו בה, ואני אומר שאסור מצד מלאכה בין על ידו בין על ידי אחרים, ואם הי' כסותו קבולת ביד אחרים מכבס כדרכו, ולאחר שבעה עושה אפילו גיהוץ בין לעצמו בין לאחרים, ואינו ענין לשבת של תשעה באב דהתם גזרו עליה מפני שאיסורו שוה בכל אדם שלא יעשו מלאכה שאינה צריכה ויבואו בה לידי חשד או לידי תקלה, ועוד דשבת של תשעה באב חמור הוא משלשים של אבל לענין כיבוס מפני שהוא אבילות דרבים כדאיתא בפ' החולץ (יבמות מ"ג ב') ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו. והכי תניא באבל (פ"ז) ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים וכן כתב רבינו האיי ז"ל בתשובה לא נאסר אלא ללבוש בגדים מגוהצים אבל לגהץ ולהניח הא אמור רבנן בהדיא מותר להוליך כלים לגהץ בתוך שלשים.
ולענין גיהוץ תנו רבנן כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד ר' שמעון בן אלעזר אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד אביי נפיק בגררתא דסרבלא כרבי, רבא נפיק בחימוציתא רומיתא סומקתא חדתי כר' שמעון בן אלעזר. לרבינו האי ז"ל גיהוץ הוא עבורי חומרתא אמנא, ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלא. והתם אמרינן וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת נעביד גיהוץ מעברא ליה חומרתא, ובודאי הלכה כרבא שלא אסרו אלא כלים לבנים מגוהצים, אבל אם היו מגוהצין כשהן צבועין מותרין ואם אינן חדשים אע"פ שמגוהצין מותר כאביי, ורבא כותיה סבירא ליה. באבל (פ"ז) תניא שלשים יום לאיבול שלשים יום לגיהוץ שלשים יום לתספורת, כיצד לאיבול ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, כיצד לגיהוץ אסור ללבוש כלים מגוהצים, ואלו הן כלים מגוהצים כלים היוצאים מתחת המכבש דברי רבי וחכ"א צבועים ולא לבנים ר' שמעון בן אלעזר אומר לבנים ולא צבועים חדשים ולא שחקים ומותר בפונדא ובפסיקיא ובאנפיליא ובכובע של ראש, ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים יום.
וכתב הראב"ד ז"ל הא דתניא הכא בגמרא שיוצאין מתחת המכבש מדתניא באבל רבתי משמע בין בכלים חדשים בין בכלים ישנים קאמר, דבעינן שיוצאין מתחת המכבש ולמעוטי שאינן עומדין במכבש שאינו מקפיד עליהן והולכין לכאן ולכאן, שאותו גיהוץ אינו כיבוס ומותר ללבשן, שאין בהן הנאת גיהוץ אלא לאותן שכובשין אותן במכבש אחר הגיהוץ מיד. וקיימא לן כרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים והוא שיוצאין מתחת המכבש. נמצא שאסור ללבוש חלוק של פשתן שחתך אותו מן היריעה של תגרין, שזה ודאי יוצא מתחת המכבש ואינו מניח יריעותיו ללכת לכאן ולכאן אלא כובשן מיד ומקפיד בהצעתן אלא למכירה בלבד, או שמא יש לומר מפני שסתרו מן היריעה והחייט תופרו והולך לכאן ולכאן ואינו מקפיד עליו כבר יצא זה מתורת מכבש, וכלים חדשים היוצאין מתחת המכבש שאסורין כגון טלית וסדין או שתפרו תחלה ונתנו לכובס וכבשו תחת המכבש. ועוד נראה לי כשם שאסור ללבוש כך אסור להציע תחתיו ועליו שוכב בלילה, שאין הלבישה דוקא אלא הנאת הגוף, ואם תאמר שהנאת הראיה עם הנאת הגוף דוקא אסרו אבל סדין הנאת הגוף איכא הנאת הראיה ליכא, אם כן ביום נמי משכחת לה היתר אם ילבש אותם תחת בגדים אחרים שלא יראה אותם, אלא ודאי הנאת הגוף הוא העיקר, כל זה כתב הרב ז"ל.
ואין דעתנו מקבלת זו שכתב בחדשים דבעינן בהו יוצאין מתחת המכבש, דהוה ליה למיתני אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים והוא שיוצאין מתחת המכבש, מדקתני היוצאין מתחת המכבש אישנים קאי. ועוד דלא קתני ברבי ור' שמעון בן אלעזר לא אסרו אלא כלים חדשים, וחדשים ולבנים היוצאין מתחת המכבש, אלמא כל דלית ליה ישנים לא מדכר מכבש. והא דאבל רבתי בישנים תניא, דתנא קמא התם לא מדכר חדשים דלא איצטריך, ור' שמעון בן אלעזר פליג עליה ואמר לא אסרו ישנים דמכבש אלא חדשים ולא לבנים שחקים ולא צבועים, וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדברינו שלא הזכיר מכבש כלל. וזה ששנו(י) שם באבל וחכמים אומרים צבועים ולא לבנים טעות סופרים הוא אלא וחכמים אומרים לבנים ולא צבועין והיא סברא דרבי בברייתא דגמרא וכאן החליפו סברת התנאין.
עוד כתב הרב ז"ל כל שלשים יום לגיהוץ, פירוש אסור ללבוש כלים המגוהצין בין כלי צמר בין כלי פשתן, ואע"פ שאמרו במסכת תענית כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ הרי אמרו אע"פ כן אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, וכשהתירו כלי פשתן לגיהוץ לא התירו אלא לכבס ולהניח מה שאין כן בכלי צמר כדאיתא התם, והכא גבי אבל מותר לכבס בתוך שלשים ולהניח אפילו כלי צמר, ולא אסרו אלא ללבוש והכי איתא באבל רבתי, עד כאן דברי הרב ז"ל. ורואה אני את דבריו ולא לענין כוונתו, דלתנא קמא דאית ליה כלים ישנים כלי פשתן ישנים אינן בכלל, לפי שאינן מתגהצין כהוגן ואין זיעה וטינוף יוצאה מהן לגמרי אלא כל שהוא מתטנפין וכל שהוא מתכבסין, ולפיכך אמרו בחולו של מועד שאין בהם משום גיהוץ אלא חדשים ולבנים ודאי אסורין, הילכך לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר חדשים לבנים כלי צמר וכלי פשתן שוין הן לענין אבילות.
ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ח] על כל המתים כולן הוא אסור בגיהוץ עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש, איזה הוא גיהוץ כלי צמר מגוהצים חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים ומן הלשון הזה נראה לי שהם סבורים בכלי צמר מגוהצין חדשים אפילו צבועין, ובכלי פשתן הצריכו לבנים והוא שיהו חדשים, קל וחומר מכלי צמר, מ"מ למדנו לכלי פשתן שהם בכלל גיהוץ, ואנן דקיימא לן אפילו בשל צמר חדשים ולבנים נמצאו כולן שוין בדיניהם. והרמב"ם ז"ל כתב אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין, וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, ואינו נכון.
וזה שכתבנו מן הירושלמי על אביו ועל אמו י"ב חדש, תניא בה באבל עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו, ומיהו בגמרא שלנו לא משוי חילוק בגיהוץ בין אביו ואמו לשאר מתים, אלא סמכינן אהנך משום דגמרינן גיהוץ מתספורת, הילכך אסור עד שיגיע הרגל לאחר שלשים ויגערו בו חבריו לומר לבוש כלים מגוהצים לכבוד הרגל. והיינו טעמא דבעינן רגל, דאילו בלא רגל אין חביריו מכירים בו אם אינו לבוש כלים חדשים לבנים מגוהצין ואין לגעור בו, ואילו בתספורת כיון שהכביד שערו גוערין בו. והרמב"ם ז"ל סמך על פשט הגמרא והתיר גיהוץ לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו.
<h2>דף ל.</h2>
עוד הקלו מקצת החכמים ואמרו שאינו אסור בדברי תורה אלא יום ראשון, מדאמרינן לגבי תפלין רבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ והא רבא דאמר הלכה כתנא קמא דאמר שלשה, מצוה שאני, אלמא משום דמצוה הוא לא אסרוהו בתפלין אלא יום ראשון, הילכך דברי תורה נמי מצוה הוא ואינו אסור בה אלא יום ראשון בלבד, ואין זה נכון דאם כן תשמיש המטה נמי מצוה הוא בעונה וכדתניא רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, אלא בין שלשה ליום אחד משנינן מצוה שאני אבל דברי תורה דכתיב בהו משמחי לב כל שבעה הן. ועוד לא דמי לתפלין דהא פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית כדאמרינן. תדע דהא ברייתא קמייתא קתני באלו דברים שאבל אסור בהן מלאכה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, ולא קתני תפלין ושאלת שלום משום דאין נוהגות כל שבעה.
באבל (פ"י) תניא חכם רב תלמיד חכם שמת לו מת באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנים לפניו בהלכות אבלים, אם טעו משיבן בשפה רפה, והוא אינו שואל ואם רצה מדבר על ידי עצמו ואם לאו נותן רשות למי שידבר על ידו. מעשה בשמעון בנו של ר"ע שמת והיה יושב ודורש כל היום כולו, וזה היה מעשה ברבי שהיה יושב ודורש כל היום כולו. הך סיפא ברבים צריכין לו היא ואפילו בהלכות אחרות דורש, ורישא אינו שואל (נ"א אינו דורש) אבל משיב בהלכות אבלים, וכן בכל אדם.
